החלטה בתיק דנ"א 3800/12 - פסקדין

1.        לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון בו הוכרע ברוב דעות כי אחות גרושתו של תובע אינה בגדר "בן משפחתו" של התובע לצורך חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לעניני משפחה או החוק). סעיף 1(2)(ו) לחוק מגדיר "בן משפחה" של תובע כ"אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו". בית המשפט קבע ברוב דעות כי הביטוי "בן זוג" שבסעיף 1(2)(ו) אינו כולל בן זוג לשעבר במובן של גרוש ועל כן אחות הגרושה אינה "בן משפחתו" של התובע לצורך סמכות בית המשפט לעניני משפחה.

הרקע וההליכים

2.        לפני כחמש שנים הגיש המבקש נגד המשיבה תביעה לבית המשפט לעניני משפחה. המשיבה היא אחותה של מי שהייתה במשך שנים רבות אישתו של המבקש אלא שבעת הגשת התביעה היו כבר המבקש ואישתו גרושים. טענת המבקש בתביעתו הייתה כי המשיבה, אשר שימשה במשך שנים רבות עורכת דינו, סייעה לאחותה (אישתו-גרושתו של המבקש) להשתלט על נכסי המבקש וגרמה למבקש לנזקים כבדים בעקבות עצות אחיתופל שייעצה לו. המשיבה הכחישה את טענות המבקש ובנוסף ביקשה כי בית המשפט ידחה את התביעה על הסף מאחר שאין היא נכנסת להגדרת "בן משפחה" כפי שדורש חוק בית המשפט לעניני משפחה.

3.        חוק בית המשפט לעניני משפחה קובע כי לבית המשפט לענייני משפחה תהא סמכות לדון בתביעה שבין אדם לבין "בן משפחתו" ושעילתה סכסוך בתוך המשפחה. "בן משפחה" לצורך קביעת הסמכות מוגדר בסעיף 1(2) לחוק כדלקמן:

"בן משפחתו" -

(א) בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג;

(ב) ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;

(ג) הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם;

(ד) נכדו;

(ה) הורי הוריו;

(ו) אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו;

4.        הנה כי כן, בעוד תביעה בבית המשפט לענייני משפחה נגד בן הזוג כוללת באופן מפורש לפי סעיף 1(2)(א) גם את "בן זוגו לשעבר" הרי שבאשר לתביעה נגד אחיו ואחיותיו של בן הזוג מדבר סעיף 1(2)(ו) רק על "בן זוג". אף על פי כן, בהחלטה מנומקת דחה בית המשפט לענייני משפחה את עמדת המשיבה וקבע כי יש להעדיף פרשנות תכליתית לפיה הביטוי "אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו" שבסעיף 1(2)(ו) כולל גם אחים ואחיות של בן זוג לשעבר. על ההחלטה שלא לדחות את התביעה על הסף בהיעדר סמכות הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וסמך ידו על נימוקי בית המשפט לענייני משפחה. על כך הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בית המשפט החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בדעת רוב מפי השופט זילברטל אליו הצטרף השופט פוגלמן נקבע כי דין הערעור להתקבל וכי "בן זוג" שבסעיף 1(2)(ו) לחוק אינו כולל גם "בן זוג לשעבר" במובן של גרוש. השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר כי יש לדחות את הערעור ולאמץ את פרשנותו של בית המשפט לענייני משפחה. על פסק דין זה הגיש המבקש עתירה לקיום דיון נוסף. לאחר הגשת העתירה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין במובן זה שעד להכרעה בעתירה לא תימחק התביעה שהגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה ולא תועבר לבית משפט אחר. לבקשה זו נעתרתי באופן ארעי.

העתירה לקיום דיון נוסף

5.        המבקש טוען בעתירה לקיום דיון נוסף כי דעת הרוב בפסק הדין נצמדה באופן פורמליסטי ללשון החוק תוך התעלמות מהימשכות קשרי המשפחה גם לאחר מועד הגירושין של בני הזוג. כמו כן נטען כי "החלת פרשנות פורמליסטית" לגבי סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. לטענת המבקש מוצדק לקיים דיון נוסף בהלכה שנפסקה בדעת הרוב מאחר שיש לה השלכות רוחב והיא חורגת מעניינם של הצדדים לתיק מה גם שמדובר בהלכה חדשה שבית המשפט העליון טרם אמר בה את דברו עד לפסק הדין. המבקש מוסיף וטוען כי עד לפסק הדין הדעה הרווחת בבית המשפט לענייני משפחה הייתה הפוכה לפסיקת דעת הרוב בענייננו כך שכיום ישנן תביעות רבות שנמצאות בבית המשפט לענייני משפחה בשלבי דיון שונים ולפסק הדין תהיה השפעה מכרעת לגביהן. כמו כן טוען המבקש כי פסק הדין יביא לפיצול הליכים משפטיים כך שבעוד תביעה נגד בן הזוג לשעבר תתברר בבית המשפט לענייני משפחה הרי שתביעה נגד בני משפחתו של בן הזוג לשעבר תידון בערכאה אחרת. לטענת המבקש ראוי להימנע מפיצול בלתי יעיל שכזה אשר יגרום לכפל התדיינויות ועלול גם להוביל להכרעות סותרות. פיצול הדיון גם ימנע לטענת המבקש אפשרות להגיע לפתרון כולל של ההתדיינות המשפחתית ויש בו כדי להוסיף עלויות, לרבות בתחום האגרה, באופן הפוגע בזכות הגישה לערכאות. לבסוף טוען המבקש כי פסק הדין גם ישפיע באופן בלתי ראוי על שאלת הגירושין עצמה מאחר שבן הזוג יביא מעתה בחשבון גם את העובדה כי אקט הגירושין מונע ממנו את האפשרות להתדיין עם בני משפחתה של בת זוגו בבית המשפט לענייני משפחה.

6.        על פי החלטתי הגישה המשיבה תגובה לבקשה בה היא מתנגדת לקיום דיון נוסף ותומכת יתדותיה, בין השאר, בדעת הרוב.

הכרעה

7.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה החלטתי לדחות את הבקשה לקיום דיון נוסף. אכן מקובל עליי כי לפסק הדין יש חשיבות ציבורית מעבר לעניינם של הצדדים ולמעשה הדברים נקבעו במפורש על ידי בית המשפט (ראו פסקה 9 לפסק דינו של השופט זילברטל). כן מקובל עליי כי מדובר בהלכה חדשה. ואולם, בכך בלבד אין די כדי להצדיק דיון נוסף. כפי שקבעתי זה לא מכבר "עניין שכיח הוא שבפני בית משפט זה באות שאלות חדשות שטרם קיבלו מענה אלא שמטעמים של סופיות הדיון וכדי לא ליצור ערכאת ערעור נוספת, מקום בו החוק לא יצר אותה, הכלל הוא כי די בהרכב המקורי שדן בהליך ורק מקרים נדירים ויוצאי דופן מצדיקים דיון נוסף" (דנ"פ 4409/12 עובד נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (טרם פורסם, 10.6.2012); כן ראו: דנ"פ 4867/03 מדינת ישראל נ' מועצה אזורית לב השרון (לא פורסם, 31.5.2004); דנ"א 7309/01 דיקלה חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים (לא פורסם, 18.3.2002); דנ"א 10254/01 מרמלשטיין נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה - ירושלים (לא פורסם, 24.1.2002)). המקרה שלפנינו אינו אחד מאותם מקרים נדירים ויוצאי דופן. דעת הרוב נסמכה, בין היתר, על המובן המילולי, הפשוט והרגיל של לשון סעיף 1(2)(ו) ועל הכלל לפיו יש להעניק פרשנות מצמצמת להוראות חוק המסדירות סמכות ייחודית של ערכאה שיפוטית בעלת סמכות מוגבלת. דעת הרוב גם עמדה על כך שפרשנותה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק ועם כוונתו של המחוקק. אלו הם כללי הפרשנות הרגילים לפיהם מפרש בית משפט זה דברי חקיקה וגם כאשר מדובר בקביעת סמכויות אין הדבר מצדיק דיון נוסף (ראו והשוו: דנג"ץ 3534/98 רוטנשטרייך נ' האוניברסיטה העברית בירושלים (לא פורסם, 8.12.1998); דנ"א 3217/97 הועדה המקומית לתכנון ובניה, ראשון לציון נ' זלסקי (לא פורסם, 14.8.1997)).

8.        אכן, ייתכן כי כפי שטוען המבקש ההלכה החדשה עלולה לעורר קשיים כגון פיצול דיונים והוספת עלויות אלא שכפי שציינתי בפרשה אחרת "יש לשאוף לריכוז הדיון, אך רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק" (ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 522 (2004)). הוספתי שם כי ניתן גם למזער את התוצאות השליליות של פיצול הדיון על ידי הגשת בקשה "להקפיא" את אחד הדיונים בטענת "ענין תלוי ועומד" (lis alibi pendens) (שם, בעמ' 522-521; כן ראו פסק דיני ב- עע"ם 9682/06 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקאות 22-21 (טרם פורסם, 13.7.2008)). מכל מקום, בין כך ובין כך גם אם ההלכה החדשה טומנת בחובה קשיים כאלה ואחרים אין הצדקה להביאה שוב בפני בית משפט זה בהרכב מורחב של שופטים. אכן, לא כל הלכה חדשה המעוררת קשיים מצדיקה דיון נוסף (ראו, למשל: דנ"מ 6101/08 פז חברת נפט בע"מ נ' ועדת ערר מחוז המרכז, פסקה 11 (טרם פורסם, 16.3.2009); דנג"ץ 7588/99 עזיז נ' רונן, פסקה 3 (לא פורסם, 13.11.2000)). לעקרון סופיות הדיון יש גם כן חשיבות ומשמעות וכך גם לצורך לנצל באופן יעיל את משאביו השיפוטיים המוגבלים של בית משפט זה (ראו: דנג"ץ 6137/07 מועצת הרבנות הראשית לישראל נ' בלדי בע"מ (טרם פורסם, 15.6.2008); דנ"א 2596/02 חברת הדרי החוף מספר 63 בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין מחוז באר-שבע, פסקה 6 (לא פורסם, 17.3.2004)).

9.        לדעתי דיון נוסף בשאלת פרשנותו של הביטוי "בן זוג" בסעיף 1(2)(ו) לחוק אינו מהווה ניצול יעיל כאמור. בהקשר זה העיקר לדעתי הוא כי כתוצאה מפסק הדין יידע עתה כל תובע לאן להגיש את תביעתו וכך יימנעו הבלבול וחוסר הוודאות ששררו קודם לכן (ראו והשוו רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795 (2006)). זו כמובן הייתה התוצאה מבחינת הציבור הרחב גם אם הייתה מאומצת דעת המיעוט; גם אז היה יודע כל תובע לאן להגיש את תביעתו. במובן זה דיון נוסף לא יוסיף דבר ולא רק זאת אלא שהיעתרות לבקשה אף עלולה לגרוע. שהרי, עד להכרעה בדיון הנוסף ישוב לשרור מצב של חוסר וודאות. על כן, אין לדעתי הצדקה בנסיבות אלה לקיים דיון נוסף. בהקשר זה אין לקבל גם את טענת המבקש המדברת על פגיעה בזכות הגישה לערכאות שהרי בין אם בבית המשפט לענייני משפחה ובין אם בבית משפט "רגיל" - דלתות בית המשפט פתוחות. המבקש הוסיף וטען כי סכום האגרה המשתלם בבית המשפט "הרגיל" הוא גבוה יותר אך בכך כמובן אין להצדיק דיון נוסף שהרי פסק הדין כלל לא עסק בעניין זה וממילא תמיד שמורה זכותו של בעל דין לבקש במקרה מתאים פטור מאגרה (ראו, למשל, תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007).